(א) טעה בכדי שאין הדעת טועה האם הוי ביטול מקח ואונאה או הוי מתנה. הטור והב״י בסעיף ח אות ה, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה קע, כתב דהוי מתנה, וכ״כ ראב״ן בסי׳ קא, ובסי׳ קו, ובסי׳ תסו.
קנה את החמור ואמר לו חמורך זה האם קנה מה שעליו. הטור בסעיף ז, כתב דלא קנה, וכתב הב״י כיון דהוא פלוגתא דרבי יהודה ות״ק והלכה כת״ק, ע״כ, אמנם יש להעיר דהריטב״א בב״ב עח: ד״ה מאי שנא, כתב דרוב הפוסקים סברי דהלכה כת״ק, אבל ר״י פוסק כרבי יהודה דקני, ע״כ, וכן בשיטה מקובצת בב״ב עח: ד״ה אבל בעליות, הביא מרבינו יונה דס״ל דכלל לא פליג ת״ק על ר״י והלכה כר״י, וכן הרשב״א בב״ב עח: ד״ה חמורך, כתב דקי״ל כר״י דקני, וכתב דמדברי הרי״ף נראה דל״ק, ע״כ, וכן נראה מדברי הרמב״ם דהשמיטו מהלכותיו, ונמצא דהרי״ף והרמב״ם וכלשון הריטב״א רוב הפוסקים ס״ל דל״ק, ומאידך ר״י ורבינו יונה והרשב״א ס״ל דקני.
מכר את העבד מכר עמו את כליו הצריכים לו תמיד כגון חלוקו ומכנסיים. כ״כ ראב״ן בסי׳ תסו ד״ה המוכר את העבד.
מכר בור אם מכר מימיו. הטור והב״י בסעיף טז, הביאו בזה מחלוקת, דהטור והרא״ש ורשב״ם ס״ל דקני, ומאידך הרי״ף והרמב״ם ס״ל דל״ק, וכן פסק השו״ע, והרמ״א כתב די״א כהרא״ש, והב״י הביא את דברי רשב״ם שכתב דאע״ג דאמרינן דיחידאה הוא, אין הכוונה דלית הלכה הכי, והב״י כתב דטעם הרי״ף מדלא קאמר הא מני, ומדנקט לשון יחידאה משמע דלית הלכה הכי, ע״כ, וכדברי הב״י האלו כתב הריטב״א בב״ב עט: ד״ה מתניתין, ולכך ס״ל דל״ק והביא דלגירסת ר״ח נמי ל״ק, והרשב״א בב״ב עט: ד״ה והא אנן, כתב דגירסת ספרי ספרד דל״ק, וכן נראה דעת הרשב״א, וכ״כ רבינו יונה שהביא השיטה מקובצת בב״ב עט: בסופו, וכ״כ הרמ״ה בב״ב עט: ד״ה ומתמהינן, וכ״כ הר״ן בב״ב עט: ד״ה אמר רבה, וכ״כ בפירוש המיוחס לרבינו גרשום בב״ב עט: ד״ה יחידאה, ומיהו הרשב״א שם הביא דרבינו האי גאון ס״ל כרשב״ם, וראיתי מציינים דכן דעת פסקי הרי״ד, ונמצא בידינו דהטור והרא״ש ורשב״ם ורבינו האי גאון והרי״ד ס״ל דקני, וכן הביא הרמ״א בשם י״א, ומאידך הרי״ף והרמב״ם והריטב״א ור״ח והרשב״א וספרי ספרד ורבינו יונה והרמ״ה והר״ן ורבינו גרשום, כולהו ס״ל דל״ק וכן פסק בשו״ע וכן נראה עיקר.
מכר אשפה אם מכר זבלה וכן כוורת ודבורים וכן שובך ויונים. הטוש״ע בסעיפים טז-יז, כתבו דקני, אמנם דבר זה אינו ברור, דלפי הפוסקים שהבאתי גבי מכר בור מכר מימיו דס״ל כהאי תנא דס״ל דל״ק, א״כ אי נימא דפליגי תנאי אף בהנך א״כ נמי לא קני, והב״י הביא מהנמוק״י שכתב בשם הריטב״א בשם הרא״ה דפליגי נמי בהני, ויש להוסיף דהרמ״ה בב״ב עט: ד״ה אשתכח, נמי הכי סבר, וכן רבינו יונה שהביא השיטה מקובצת בב״ב עט: ד״ה עלה בידינו, ומאידך הר״ן בב״ב עט: ד״ה אמר רבה, סבר דדוקא בבור פליגי, וכן סבר הראב״ד שהביא הרשב״א בב״ב עט: ד״ה והראב״ד.
מכר פירות השובך, אם צריך להשאיר בריכה ראשונה לכל הדורות. מדברי הטוש״ע בסעיף יח, ומדברי רשב״ם המובא בב״י, מבואר דאין צריך להניח בריכות לשאר הדורות אלא רק לדורות הראשונים של השובך, אמנם הריטב״א בב״ב פ. ד״ה ופרכינן מאי שנא, כתב דהנכון כמו שכתבו תוס׳ דצריך להניח בריכה ראשונה לכל דור ודור.